יהודים חיו בסרביה עוד בימי הביניים. גירוש היהודים מספרד ומפורטוגל בסוף המאה ה15, הביא להתיישבות יהודית מאסיבית בערי הבלקן. היודים הספרדיים הביאו עימם את שפת הלאדינו ואת מנהגי הקהילות העתיקים שנהגו במקומות מושבם. תחילה הקימו לעצמם קהילות נפרדות, משום שהחשיבו עצמם כעדיפים על היהודים המקומיים מארצות הביזאנץ וגם על קהילות האשכנזים שבאו לסרביה מצפון אירופה וממזרחה. למעשה, הקהילה הספרדית הנהיגה את הקהילה היהודית בסרביה והלאדינו היתה השפה השלטת, הן כשפת הדיבור והן בכתבים שהתפרסמו.
עם התמנותו של הרב יהודה לירמה מסלוניקי לרבה של בלגרד ב1617, הפכה הקהילה היהודית בבלגרד למרכז תורני חשוב, למעשה היא הייתה הקהילה השלישית בגודלה וחשיבותה בקהילות הבלקן, לאחר איסטנבול וסלוניקי. התפתחות הקהילה המשיכה גם בתקופת כהונת הרבנים הבאים, ר’ שמחה הכהן ור’ יוסף אלמושנינו.
ב1688 כבשו האוסטרים את בלגרד והחלה תקופה קשה עבור היהודים עקב גזירות שהאוסטרים הטילו על היהודים. בלגרד עברה שש פעמים מאוסטרים לתורכים ולהיפך. המלחמות התכופות דלדלו את הקהילה היהודית.
ב1806 נפלה בלגרד בידי סרבים מורדים ואלו התנפלו על היהודים, הקהילה היהודית התדלדלה פעם נוספת. המפנה בחיי היהודים בא רק בשנות המרד הסרבי השני (1813-1817 וכן ב1859-1860), אז רווח לקהילה היהודית ואף נתמנו יהודים מהקהילה לתפקידים בכירים בשלטון הסרבי. תקופה זו, תחת שלטונו של מילוש אוברנוביץ, נסיך סרביה, נחשבת לתקופת ‘תור הזהב’ של יהדות סרביה.
בשלב מאוחר יותר הפכה בלגרד להיות חלק מהאימפריה ההבסבורגית. יהודי הממלכה, רובם מהונגריה, הביאו עימם במאה ה19 סוג של רפורמה מתונה השייכת לתנועה הניאולוגית. כך נוצר פער בין הקהילה הספרדית המסורתית לבין האשכנזים הליברלים. הפער לא מנע מיהודי סרביה לחיות במשותף.
ב1862 פרצה מלחמה בין התורכים לבין השלטונות הסרביים ועקב ההפגזות על בלגרד, רוב היהודים עזבו את העיר ושבו אליה רק ב1888 כאשר יהודי סרביה זכו לשוויון זכויות.
מאז הקהילה צמחה ושגשגה והתנהלה למופת עם כל המוסדות המסורתיים של קהילות היהדים: בתי-כנסת. בתי-מדרש, בתי-ספר, בתי- קברות, מוסדות גמ”ח וכו’. הקהילה הצמיחה מנהיגים יהודיים ידועי שם, כגון משפחת אלקלעי, שהנהיגה את הקהילה. בשנות ה60 של המאה ה19 ייסד בבלגרד הרב יהודה אלקלעי, אחד ממבשרי הציונות, יחד עם גבריאל נחמיאס, סניף של ‘החברה ליישוב, א”י “.
גם הקהילה האשכנזית התפתחה במחצית השנייה של המאה ה19 והיא התנהלה בנפרד מהקהילה הספרדית, היא הייתה גם יותר מתבוללת.
אחת מתוצאות מלחמת העולם הראשונה הייתה היווצרותה של מדינת יוגוסלביה. היהודים נהנו מהמצב החדש, והאוכלוסיה היהודית בסרביה גדלה ומנתה כ 80000 איש. היחסים בין היהודים והסרבים היו טובים ורבים מהקהילה היהודית תפסו עמדות ציבוריות חשובות במדינה וכן בתחום התרבות. עם פלישת הנאצים לסרביה באפריל 1941 מנתה אוכלוסיית יהודי בלגרד כ12000 יהודים ועם השחרור נותרו בה כ600 יהודים בלבד.
כיבושה של יוגוסלביה על ידי הגרמנים וחלוקתה בין בעלות הברית השונות של גרמניה היוו את ראשית התהליך של רציחתם של כשמונים אחוז מיהודי יוגוסלביה. רדיפות היהודים ורציחתם התנהלו בצורות ובדרכים שונות בכל אחד מחלקיה של יוגוסלביה המבותרת ובהתאם למשטר באותו אזור.
באוגוסט 1942 הודיעה הממשלה הסרבית בגאווה שבלגרד היא העיר הראשונה ב’סדר החדש’ של תכנית הנאצים. הסרבים שיתפו פעולה בצורה מאסיבית עם הנאצים, מחנה הריכוז ‘בניקה’ הופעל בעיקר על-ידי הסרבים ובמימונם.
לכן, יהדות סרביה הושמדה במהירות ובמועד מוקדם יחסית בתהליך מלחמת העולם השנייה.
ממחקרים שונים על המאבק החמוש נגד הנאצים, ניתן ללמוד שהיהודים נטלו בו חלק חשוב. כ6000 יהודים הצטרפו לפרטיזנים ורבים מהם עוטרו בעיטורי גבורה ממלכתיים לאחר המלחמה, ביניהם קצינים יהודים שהגיעו לדרגת גנרל. היהודיה רוזה פאפו היא האישה הראשונה ביוגוסלביה שזכתה לדרגת גנרל. ביוגוסלביה.
במסגרת הקשר עם בעלות הברית הצניחו הבריטים 33 מתנדבים מארץ ישראל באירופה הכבושה כדי לסייע במאמץ המלחמתי הבריטי, ועוד חמישה הסתננו ליעדם בדרכי היבשה והים. 12 מתוכם הוצנחו ביוגוסלביה כדי לחבור לכוחות הפרטיזנים שם או כתחנת מעבר למדינות השכנות תוך קבלת סיוע לוגיסטי מכוחותיו של טיטו. במאי 1943, תחת זהות בדויה, צנח באזור ז’אבליאק (Žabljak), בהרי דורמיטור שבמונטנגרו הצנחן פרץ רוזנברג כחלק מיחידת קישור צבאית בריטית שתפקידה הייתה לחבור לקבוצת הפרטיזנים. רוזנברג שימש כאלחוטן של היחידה הבריטית והיה איש הקשר ממפקדת טיטו למטה הבריטי בקהיר. במרץ 1944 צנחה חנה סנש באזור קרואטיה בדרכה להונגריה בקבוצה של ארבעה צנחנים ובה גם יונה רוזן, אבא ברדיצ’ב וראובן דפני. עוד הוצנחו ביוגוסלביה דן לנר, לימים אלוף בצה”ל אשר הצטרף למערך הלוחם, והרופא ד”ר ישראל מהרי”ק שהצטרף למערך הרפואה של כוחות הפרטיזנים.
חשיבות פעולת הצנחנים- למרות כישלון פעולתם שימשו הצנחנים ליישוב דוגמא מוסרית ולהתנהגות אישית והפכו לסמל לחינוך העם היהודי. סיפורה של חנה סנש הפך למיתוס. הצנחנים גם העלו את המורל בקרב היישוב היהודי ושימשו תפקיד חשוב בעידוד היהודים, בעיקר מתנועות הנוער באירופה, שציפו בכיליון עיניים לשליחת יהודים מא”י לאירופה.
בראש משחררי יוגוסלביה היה טיטו, ראש המפלגה הקומוניסטית ביוגוסלביה, והוא נבחר לעמוד בראש הממשלה העתידית לפני סוף המלחמה. עם תום המלחמה הוא ריכז את כוח השלטון בממשלה המרכזית בבלגרד. ממשלתו הייתה קומוניסטית, אך בעלת קו פחות נוקשה מזה של ממשלת מוסקבה. מבחינת היהודים הייתה עובדה זו לטובה. בניגוד לרובן המכריע של קהילות מזרח אירופה, שנעלמו כמעט כליל בעקבות השואה, קהילת בלגרד שמנתה 600 נפש ב- 1944 גדלה במהירות. ב- 1945 היא מנתה 1,423 נפש, וב- 1947 כבר מנתה 2,271 חברים. פעילויות הקהילה אחרי השואה התמקדו בשיקום הפיזי והנפשי של הניצולים ובעידוד זהות יהודית מבחינה תרבותית, אך לאו דווקא דתית. בעקבות קום המדינה ומלחמת ששת הימים עלו רבים לישראל, וב- 1969 נותרו בבלגרד 1,602 יהודים. העולים היו בעיקר דתיים או ציוניים, כך שרבים מהנשארים התבוללו בחברה הסובבת.
מוזיאון ההיסטוריה היהודית בבלגרד
מוזיאון ההיסטוריה היהודית בבלגרד נוסד בשנת 1948 בפדרציית הקהילות היהודיות בסרביה, והוא מיוחד במינו במדינה. התכנים המוצגים בו מורכבים וייחודיים. בנוסף למוצגי המוזיאון, הוא כולל גם ארכיון חשוב. פעילותו של מוזיאון ההיסטוריה היהודית מגוונת ודינאמית – מוצגות בו תערוכות באופן קבוע, הוא עוסק בפעילות פרסום דינאמית ובתפקידו כמוזיאון היחיד מסוגו, הוא מספק סיוע ומידע מדי יום לאנשי אקדמיה, מדענים, סטודנטים, אמנים וכן לאחרים המביעים עניין. בנוסף לשמירה על קשר עם יחידים,
בתי הכנסת בבלגרד
בית הכנסת של הקהילה היהודית בבלגרד נקרא “סוכת שלום”. מספר מקורות יהודיים ושאינם יהודיים מוכיחים שיהודים התיישבו בבלגרד עוד לפני הכיבוש הטורקי. למרות שבאופן רשמי, ידוע כי הקהילה היהודית הראשונה בבלגרד נוסדה בשנת 1866, קהילה ספרדית ששמה הרשמי הוא ‘הקהילה היהודית הדתית-חינוכית’ טוענת שהיו בבלגרד בתי כנסת כבר מאמצע המאה ה-17. הקשיים שהיהודים חוו במהלך הדורות לא מנעו מהם להתפלל בבתי תפילה. בית הכנסת “סוכת שלום” הוא בית הכנסת השישי שהוקם על-ידי הקהילה היהודית בבלגרד. אבן הפינה של בית הכנסת הונחה ב-15 ביוני, 1924. בניית בית הכנסת הושלמה ב-1 בנובמבר, 1925. ההקדשה הרשמית שלו היתה בקיץ של של 1926, כאשר הושלמה בניית החלק הפנימי. בית הכנסת הוא של הקהילה האשכנזית. אבן הפינה שלו כתובה בשתי שפות – עברית וסרבית וחתומה על-ידי הרב שלאנג, המלך אלכסנדר Karadjordjevich והמלכה מריה. בית הכנסת האשכנזי הישן, שהיה קיים בין השנים 1869 ו-1925, היה ממוקם לא רחוק, בבניין שהיה קודם לכן משכנו של התאטרון הלאומי.
בתקופת הכיבוש הנאצי בשנים 1941-1944, הוא חולל. קצינים גרמניים השתמשו בו כבית בושת. זמן לא רב לאחר סיום המלחמה, עבר בית הכנסת הקדשה מחדש. הטקס העצוב של ההקדשה מחדש נערך בהשתתפותם של קומץ היהודים ששרדו את השואה. כתוצאה מכך, כיום, מעט החברים שנותרו בבית הכנסת הם גם אשכנזים וגם ספרדים. בית הכנסת קיבל את שמו, “סוכת שלום”, בשנת 2002 וכיום, זהו בית הכנסת היחיד שפועל בבלגרד ובסרביה.
בית הכנסת י ‘סוכת שלום’ בבלגרד
העיר נובי סאד [1](בהונגרית אויבידק, בגרמנית: נויזאץ) נמצאת על גדת הנהר דנובה במחוז באצ’קה, באזור האוטונומי של ווֹיבודינה בצפון סרביה. העיר השנייה בגודלה לאחר בלגרד.
יהודים התיישבו באזור זה כבר במאה ה16.בחציה השני של המאה ה-19 משכה הקהילה מהגרים רבים, בעיקר מן הקהילות הקטנות יותר של אזור הבאצ’קה, מערב וויבודינה. רמת ארגונה ויכולותיה הכלכליות התפתחו. בראשית המאה ה-20 החלה הקהילה, שמנתה אז כ-2,000 איש, בפרויקט שאפתני של הקמת בית כנסת גדול ומפואר, בית הכנסת החמישי שהוקם בעיר. הבנייה החלה ב-1905 והסתיימה ב-1909, והמבנה, שתוכנן בידי ליפוט (לאופולד) באומהורן היה לאחד מסימני ההיכר של העיר. באותה תקופה, שבה השתייכה נובי סאד להונגריה, אימצה הקהילה זהות הונגרית, ובמחלוקת שחלה ביהדות הונגריה בין אורתודוקסים לנאולוגים (זרם שקרא לחידושים מתונים במנהגי הדת והקהילה, ברוח הזמן) נטתה לכיוונם של הנאולוגים. הדבר השתקף בעיצובו של בית הכנסת, השואב השראה מכנסיות ימי-ביניימיות, ובסדרי התפילה שכללו נגינת עוגב. לצדו של בית הכנסת הוקמו מבנה קהילתי ובית ספר תיכון.
בין מלחמות העולם התקיימו חיי קהילה תוססים. הקהילה הפעילה בית ספר, בית אבות, מועדוני ספורט ומרכז תרבות. פעלו בה ארגונים ציונים ויצאו לאור עיתונים יהודים.
עם הכיבוש ההונגרי ב-1941 מנתה האוכלוסייה כ-4,100 נפש הקהילה הושמדה במספר שלבים, על ידי ההונגרים ואחר כך על ידי הנאצים, עם כניסתם של הכוחות הנאצים לעיר. בסיוע ההונגרים אספו הגרמנים את כל היהודים שנותרו בעיר ועד חודש מאי שולחו כולם לאושוויץ. שרידי הרכוש הפרטי והקהילתי הוחרמו.
[1] על-פי אתר מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
חזית בית הכנסת של נובי סאד, 1980 בקירוב. בית התפוצות, מרכז אוסטר לתיעוד חזותי
