ספארי בטנזניה – עונת ההמלטות – טיסה ישירה

במכתש נגורונגורו חיים רוב מיני בעלי החיים של מזרח אפריקה, ביניהם קרנפים, צבועים, תאו, פילים ועדרי גנו וזברות. מכתש נגורונגורו הוא חלק מ”אזור השימור נגורונגורו” הכלול ברשימת אתרי המורשת העולמיים של ארגון אונסק”ו. בנגורונגורו חיי בר מגוונים, נופים עוצרי נשימה והוא ביתם של המסאים, רועי הבקר. את ארוחת הצהריים נאכל בשטח, בלב השמורה באזור המוגדר לכך, לצד מקווה מים עם מרבדי עשב מדהימים בקרבה לבעלי החיים, תחת משק כנפיהם של העופות הדורסים שמגלים כל פעם מחדש עניין מיוחד בארוחת הפיקניק שלנו במקום והופכים כל ארוחה לחוויה. בתום הסיור ניסע אל הלודג’ במרכז שמורת סרנגטי.

הגשמים שהחלו לרדת מצמיחים עשב טרי, בורות המים והנחלים שופעים והמרחבים משובצים בפריחה בצבעי לבן, צהוב וסגול. בתקופה זו האוויר הצלול מלא בקריאות עגלי הגנו הרצים לצד אימהותיהם, בגורי אריות צעירים המשחקים בזנבה של אימם ובלהקות של אורגים בצבעי צהוב ושחור המזכירות לנו שאנחנו בעיצומה של עונת החיזור. הטבע שוקק חיים חדשים ונמצא בשיא תפארתו.

למרות חדירת תרבות המערב לאזורם, ממשיכים בני שבט מסאי לנהל את חייהם בדרכם המסורתית- חיי נוודים למחצה. רוב בני המסאי עודם מתפרנסים מרעיית בקר, וזאת למרות הקושי להתפרנס מכך, הנובע מפיתוח באזורי המחיה שלהם. למרות ששמם יצא למרחקים כציידים מומחים, רוב מזונם של בני המסאי מקורו בבקר שהם מגדלים והם ניזונים בעיקר מדם ומחלב הבקר. עושרם מוערך במספר ראשי הבקר שיש לכל בעל עדר. בני המסאי משמרים טקסים מסורתיים רבים. אחד הטקסים המוכרים ביותר מכונה ”ריקוד הקפיצות“, אותו מבצעים הנערים הצעירים בטקס התבגרותם, ובו הם צריכים לזנק מנקודת עמידה לגובה רב, וכך מפגיעים את חוזקם ואת התבגרותם. בתום הביקור ניסע חזרה אל הלודג’ בקראטו, שם נבלה את השבת. התארגנות לשבת. ארוחת שבת.

עולם החי של טרנגירי עשיר ומגוון: נמנו בה יותר מ-500 מינים שונים של עופות והיא נחשבת לאחד מריכוזי הקינון הגדולים בעולם. ייחוד נוסף של טרנגירי הוא העדרים הגדולים של הפילים, המגיעים אליה בעונת היובש. בנופיה המגוונים של טרנגירי משוטטים גם היפופוטמים, זאבים טלואים, אריות, נמרים וצבועים. בשטחי העשב הנרחבים שלה חיים אלפי צבאים, באפלו, איילנד, גנו, אימפלות, זברות, ג‘ירפות ומיני יונקים רבים נוספים.

בתקופה הגשומה, הם מוצאים מסתור מהגשמים במערות ובנבכי הסלע. כל קבוצה בשבט מונה 20-30 איש. נשות השבט מלקטות פירות ושורשים אכילים ואילו הגברים צדים בעזרת חץ וקשת כבימי האדם הקדמון. שבט ההדזבה מדבר בשפת קויסן, שפה המשלבת קליקים של עיצורים וציקצוקי לשון. בני שבט דטוגה ידועים כאויביהם המושבעים של שבט המסאי. גברי השבט נודדים עם עדרי הצאן והבקר בין צפון המדינה לדרומה, בחיפוש אחר שדות מראה. הנשים נשארות בבית ומגדלות את הילדים. חלק מהגברים עוסק בנפחות זעירה – תוך דקות ספורות הם מתיכים מתכות קלות ובעזרת פטיש וסדן מכינים ראשי חיצים ותכשיטים שונים, אותם יחליפו עם בני שבט הדזבה תמורת עורות בעלי חיים או דבש. הגברים לבושים גלימות אדומות ואילו הנשים מצלקות את עור פניהם בצורות סימטריות מסביב לעיניים ליופי ולבושות בגדי עור יפהפיים. לשבט מבני קבע עשויים מלבני בוץ ותבן.

ציפורים רבות, ביניהן שקנאים וקורמורנים, ניזונות מדגי האגם. אלפי פלמינגו צובעים לעיתים את האגם בוורוד כשהם מגיעים אליו במסלול נדידתם. חוויה נוספת שמזמנת שמורת מניארה היא צפייה באריות, הנוהגים לטפס על עצי השיטה הגבוהים כדי להימלט מהחום וממטרד החרקים. תם ונשלם טיולינו המרתק והמהנה בטנזניה. מלאים בחוויות ניסע לשדה התעופה ונטוס חזרה לארץ.